top of page

שירה מוקדמת

1990-1999

אינדקס שירים

 

 

 

 
אינדקס שירים

 בסמטאות העיר 

 

בסמטְאות העיר הפתלתלות

דרכו רגליי אבנֵי דממה

זכְרון ילדות נשכח

של עיר קדומה

שַב הציפני

מתאדֵוו בי קַל-קַלות. [...המשך...]

 

(...בסמטאות העיר - - - - - (בסמטְאות העיר הפתלתלות דרכו רגליי אבנֵי דממה, זכְרון ילדות נשכח של עיר קדומה שַב הציפני מתאדֵוו בי קַל-קַלות

 בסמטאות העיר 

 

בסמטְאות העיר הפתלתלות

דרכו רגליי אבנֵי דממה

זכְרון ילדות נשכח

של עיר קדומה

שַב הציפני

מתאדֵוו בי קַל-קַלות.

 

רֵיחות נגעו בי שוב כְּאז

וְאור

בחצרות המוֹריקות

בְּלוֹבן אבנים

בַּמדרגות

גְבול-צל כמו שָם

קופא בזמן

אוֹרצֵל טהור.

 

קרירות האבנים

העיר שְתוּקה שתוקה

ורק בעומק יש תכונה

סוֹמאת

הזמן קופא-רוחש

בָּעיר המסומטֵאת

בּתֵי תפילה גבוהים

בּם אש-תמיד

דלוקה.

 

ומה חיפש הלב

בְּשער מתקמר

בְּקשת אבנים

בְּגרם מדרגות

אל מה היו מאז

מחשבותיי עורגות

ולמה זה נחלם לי

כמקום

אחר

 

1990

(...בעיר הרפאים - - - - - (בעיר הרפאים הייתה נחלתי מקדם, לזמן קצוב בנצח השנים, שם מצבות בתים בליל מדמדמות: בוגדת, לעיר שאלוהיה ישנים

 בעיר הרפאים 

 

בעיר הרפאים הייתה נחלתי מִקֶדם

לִזמן קָצוּב בנצח השנים

שם מצבות בתים בַּלֵיל מדמדמות: בוגדת !

לָעיר שאלוהיה ישֵנים.

 

כְּמִפְלְצוֹת ענק הן מזדקרות בַּלַיִל

המצבות המחוקות האֵל

וחלונות בהן המוגפים כפליים

משער גן העדן האפל.

 

ולי, אשנב היה שם מקדם לחזות

בְּמִקְסְמֵי העיר הנוראה אשר הייתה לי בית

ובמתים שהתהלכו בהריסות

ובין תילי המַיִט.

 

אך מה רחש וָמת שם מאחורי תריסים

חיים לא שקקו שם לא גניחות של תאווה

ברחובות פסע המוות בצעדים מתקנדסים

ואלוהי העיר

ישֵן לו

בשלווה

 

1990

(...בחצות היום - - - - - (בחצות היום תלוי האור מעל ראשי בתכלת הלוהטת הזו, צילי כבסים ארוכים על קיר הבית ממול לובשים ופושטים צורה לכל משב רוח קיצי

 בחצות היום 

 

בחצות היום

תלוי האור מעל ראשי

בתכלת הלוהטת הזו.

צלי כבסים ארוכים

על קיר הבית ממול

לובשים ופושטים צורה

לכל משב רוח קייצי.

 

מה הומות יונים, לבבות שלושה

על גג אחד הבתים

בחצות היום

ואם הפרחים צמאים

גוססים כמישה

ואם העשב קמל

ואם בחוטי הברזל

לוהט החום -

 

לְמה לחכות שיקרה עוד

מי יבוא לצנן את העיר

במגע ידו

 

יונים דולקות על הגג עד תום

והן בודדות

באש חצות תלויה ועומדת

עודן מדדות. מנודות. מאבדות.

 

לא היום.

לא היום.

 

1990

(...לעת ערבית - - - - - (לעת ערבית אשח אל העפר, אטמין פניי במֶתֶק רגבים, סחופת שנים אהיה ועייפה, אבוא אל מנוחת הלא-שבים

לעת ערבּית

 

לעת ערְבּית אשַח אל הֶעפר

אטמין פניי במתֶק רגבים

סחופַת-שנים אהיה וַעֲייפה

אבוא אל מנוחת הלא-שָבִים

 

לעת ערבית אני אלך מכאן

מי עֵד כי כל שנותיי אינן לשווא?

מה מֶני יִיוותר בנצח זמן

ומי יישא עוד שמי

על דל-

שפתיו?

 

1991

(...כאן - - - - - (כאן, בין כתלי הבית הגוסס הזה ישב סבי, סדוקי צבע ומוכתמי ידיים, סגרו פה הקירות, נמנם פה עכביש. כאן בספרים כבדים שכריכתם חומה

כאן

 

כאן

בין כָּתלי הבית

הגוסס הזה

ישב סבי.

סדוקי צבע ומוכתְמְי

ידיים

סגרו פה הקירות.

נמנם פה

עכביש.

 

כאן

בִּספרים כבדים שכריכתם חוּמה

מצא את

אלוהיו.

עת בדפים הפכה

ידו הרְחומה

ובחרדת הקודש מלמל פה

בִּדממה

את תלמודו

ותפילותיו

כי אז נגהּ פה אור.

והוא שָלַו.

 

עכשיו

טמון סבי גופו

עם אלוהיו

אי בעפר

וכובד הספרים המיותם

אשר מולי

על המדף

כבר מעלה אבק.

 

עכשיו

אני יושבת פה

פשוקת רגליים

לבנות

מופשלת כותנתי המחוקה

ובספרים אני בוהה -

פרוצה

לגיהנום

ריקה ורחוקה.

 

מה פשוט הכל במות

האלוהים.

פה בבדידות החדרים

עוברת סבתי

ורק אני עוד מרקמת

מחשבות

זימה.

 

אך פתע מה

יחריד את שלוותי

צמרמורת תאחזני עת

אסב את מבטי

והנה -

זוג עיניים

מביטות בי:

אשֵמה.

 

1991

(..אינני - - - - - (אינני יודעת היכן ללכת, עיניי הפוכות אל תוך תוכי, יש שהאדמה פתאום מתהפכת, במדרון אני נרצעה - או מולכת, מילה פשוטה תשנקני כבכי

אינני

 

אינני יודעת היכן ללכת

עינָי הפוכות אל תוך תוכי

יש שהאדמה פתאום מתהפכת

במדרון אני נרצָעָה

או מוֹלֶכֶת

מילה פשוטה

תשנקני כִּבְכי

 

אינני יודעת היכן ללכת

נישאת ונפתלת כְּענן תמהוני

אני קרועה

ואני מחייכת

אפשר באבני דרכים הופכת

אנושה ונואשת

מופקרת

לגשם

אשר איננו

מרווה צמאוני

 

אינני יודעת היכן ללכת

סתורה מיטתי

וכתליי לא חֲפִּים

כושלים אנשים לבקש

פת של לחם

שנאה כחתול

בבגדיי מתחככת

ידִי נרעָדָה

והכוס מתהפכת

 

אכרע.

אלקט את שבריי

בְּכַפִּי.

 

1992

(...במראה בחדרי - - - - - (במראה בחדרי אני יפה, מתחת חולצה לבנה בטן ענוגה נחשפת, את התריס בחדרי אני מגיפה, חולצתי מסירה לאטי מתקלפת, דרוכה

במראה בחדרי

 

במראָה בחדרי אני יפה

מתחת חולצה לבנה בטן ענוגה נחשפת

את התריס בחדרי אני מגיפה

חולצתי מסירה

לאיטי מתקלפת

דרוכה

מתנשמת

נכספת.

 

אך, הנה גם שדיי רוטטים ויפים

זקורות הפטמות בי ערגה מחלחלת

אחפנם בכפיי, הא ריח גופי

ברוך אֶשַּקֵם

הומה

מתפעלת

מתי זה עלו בי

איכה התעגלו בי

אביט ואמדוד כשואלת.

 

היד מגששת על עור צח ורך

מן הטבור עולה צמרמורת אוויר דוחסת

חגורה מתרפה על הגוף הנמתח

נפרם הכפתור ורוכסן נפתח

נושלים מַעֲטָיי

לגלות

את החסד.

 

הנה חמוקיי והנה הערווה

השיער הבהיר חמים צמרירי

והיד לא שקטה והיד לא רָוָוה

והעין קוֹוָה לוטפת קרובה

תרות נואשות

יבשות חדשות

בגוף מתמכר

בעורי

בבשרי.

 

ואני מביטה כפותחת עוד דלת

הכמיהה בי עולה מתהום אנוּשה

זה הגוף שמולי

אין דומה לו בַּחֶלד

כי כולו הוא שלי

זו אני המעורטלת

מדי יום אתפעם כְּמִבְּריאה חדשה

 

מי יתנני עוד גוף לאהוב את גופי

מי יבוא בי למזוג את נופו בנופי - - 

 

במראה בחדרי

אני

אישה.

 

1992

(מאז (שהלכתי ממנו

מאז

 

מאז שהלכתי ממנו

לאן אני הולכת

ממדבר למדבר

כושלת בארץ ציה

סופות החול עדיין

לא כיסו אותי

אך מדי לילה

מישהו מנסה

לגנוב את נשמתי

את התמה

את הפתיה.

 

אני ישנה ולבי ער

דודי בחשאי קרֵב אל הסף

אך בעת הידלק הירח כנר

אראה מַאֲכֶלֶת

לוהטת בַּכּף.

 

רוצח! ידך אל תשלח!

מי זה קורא בעבִי הלֵיל

אתַע סהרורית

והוא כמהתל

קמתי לאבדו

והוא הלך.

 

ובצרוב השמש את פניי

מי זה שורק בַּסופות

ומי זה שואג בַּטורפות

ומי בצריחת העטים

על פגריי.

 

מאז שהלכתי ממנו

ממדבר אל מדבר

שממה מאחוריי

שממה לפניי

ואבדון מלוא רוחב עין.

 

והוא אחריי.

בארץ לא זרועה.

דורס בנתיביי

נתלה בעקביי

אני חיה פצועה

ועל מצחי אות קין.

 

אני קמתי לברוח

ממדבר אל מדבר

וכאן

הורגת עצמי

באוהלה של

כפירה.

 

אינני יודעת בַּמֶה עוד

לבטוח

איני יכולה לשאת עוד

איני יכולה

לשכוח.

 

רצחני נא גוף

ואני בעֵרה.

עֲשֶה לְעוֹלָה

בלהבה אדירה.

לִמְבקש נפשי החוב

לא אפְרע.

 

את החוב

עד עולם

לא

אפרע

 

1992

(בנשיקה (התמה של השבים

בנשיקה / מירב טלאור

 

בנשיקה התמה שלַשבים לביתם

לא מצאתי מנוח

אם צרבה זו על לחיי כחותם

אם הרתיחה בעורקיי את הדם

לא לנו הדין אם לסלוח

 

לא בי הייתה זאת

כי בכל הדרכים

הייתי שבויה לַשִיבה

ואכן כי חיזרתי על כל הפתחים

עד עפר במקום בו לילות מולכים

איך הגעתי תמיד עד צריבה

 

איך הגעתי תמיד אלֵי בית נֶחלם

והולך ונמוג עד אינוּת

שם דלת שלי לא נֻקשה מעולם

ודלתם לא פלשה אלומת אור נכלם

אף כלבם לא פגש בי

אדנוּת

 

והייתה נשיקה רוחֲפָה כעננת

וּבְלחי בלחי תוּצַק

לא הנחתי לָבוא

הצריבה הנושנת

לא היה בי לגהור אלֵי גוף

בבלי שֶנֶק

 

אל תַדוּנוּ לַשָב שתריסיו מוּרָדים

ודלתו מוּגפה

וכתליו כבדים

כי יפול

בטרם

נוּשק

 

1992

לחיות באין מאום

 

בָּקְרֵי שבת / מירב טלאור

 

בתי הכנסיות הומים מילות תפילה

בָּקרי שבת שלי אורים וצוננים

מן הילדות האבודה עוד נשמתי כלה

בהשתפך עגמת הניגונים.

 

ריבוע אור זוחל על לובן מיטתי

ובעוֹ-צֶם עפעפיי הו אור גן עדן נַעֲלָם

ומעוף יוני הצחור מעל גגות בתים

ומעיין נוהה שפכפוכו נֶחלם.

 

איני יודעת מה הסוד בם מה הפשר

מדוע זה יצמיחו לי איבר למעוף יונים

ואיך יגאה המעיין לאשד

ואיך יפרוץ בי סכר

רב שנים...

 

1993

 

 

 

 


 

לחיות באין / מירב טלאור

 

לחיות באין מאום

טוב לי מחצי מאום

על כן ידיי ריקות

על כן שמיי אילמים

 

לא אבנה ארמונות בַּחול

פן יֹאבדו בִּמְחִי גל זָעוּם

מאין בי הכוח לבכות

מִפּחד בוא יום השְלָמִים.

 

על כן בלונים לא אקנה

על דלתות לא אהִין להקיש

לא אזרע לא אצמח לא אבנה

לא אלד עד עולם לא ארגיש.

 

מִפַּחַד אֲבֵּד

           אחיה בְּאָיִן

מִפַּחַד הפַּחַד

          אגיף דלתיים.

 

- - -

 

כבר הבֶּכי יבש על ריסים

ויבשה נשמתי מלבכות

אני מביטה בַּעושים -

מה עָמְסָה בי אֵינוּת הכיסים

מה כָבְדוּ לי ידיי הריקות

ושמיי צועקים משתיקות.

 

1992

הספרים האלה

הספרים האלה / מירב טלאור

 

הספרים האלה

עומדים ביתמותם

היד שאהבה אותם

אכולת תולעים

מתפוררת-רָקב

כבדים הספרים האלה

כבדה הלמוּתם

כַּעֲשויים מחומר אחֵר

כנוגעים בנצח אחֵר

מקשיבים

מקשיבים קשב רב.

 

אל מה הם קְשובים

הספרים האלה

אל מה הם כולאים

ציפייה לא אוּכֶּלת

נתמכים זה בזה

בגאונות עגומה.

אלוהים מָרוּט

אכוּל-עש

מצהיב באֵלֶם

בתוך כריכתם

כִּבדת הדממה.

 

לא תשוב.

לא תשוב עוד היד

ללטף דפיכם

להוציא אלוהים

מכִּלאו

להרעיף נחמה.

הוללות תולעים זידונות

בעפר

אינסופית יתמותכם

ולא תוּפר

 

עד מתי תחכו

אל מי

אל מה

 

1992

שני ימים וחצי היום

 

 שני ימים וחצי / מירב טלאור 

 

שני ימים וָחֲצִי היום

פיסה של עבר

ללטף

הבשר עדיין עירום

במקום שנגע הכאב

 

הרוחות שכחו אותי

מגעי רק האבן

נוצֵר

בַּמָקום שקראתי

ביתי

יש מוות

 

זמני הקצֵר

 

1992

כל היום לבי עליי כבד

כל היום לבי / מירב טלאור

 

כל היום לבי עליי

כבד

בשל הנשיקה

אשר נותרה

על שפתותיי

 

אני כָּליתי

לתִתה לך

כְּשי

ורוח בי לא קמה

לאבד.

---

 

מרחקים עמסו מאוד

על שתי כתפיי

כל היום

צרובות

צרובות שפתיי

 

1992

את כה שלווה היום

את כה שלווה / מירב טלאור

 

את כה שלֵווה היום

אמרתָ

כה רוגעת

וכתמיד

חֵירַשְתָ אוזנך

לרתיחת הדם

 

כלום לא ידעת

מה שלֵווים

הרי הגעש

לפני שמקיאים

את אש

לִבָּם

 

1992

כי השמש בערה לכם

 

 כי השמש בערה 

 

כי השמש בערה לכם

באש תמיד

ובחשכת-לילי הֵחַמְתִי למולכם

כלאור ירח.

אף יש כי תחת לשולחן

ליקטתי לעצמי

כמה פיסות מלחמכם

החם והבוטח.

 

לי דימיתיהו אש בוערת

אור הלבנה

והלחם שיבש אמרתי:
טוב הוא

חם הוא

עד מתי חוזרת אהיה

כאביונה

לבקש על פתחיכם

ימיי שתמו?

 

1992

לא בני אדם

 

 לא בני אדם 

 

לא בני אדם רואות כאן העיניים

כי גוש דביק עשוי בשר

עשוי זיעה ודבלולי שיער

ולהג רב
וצחנת עשן
ויושן נעליים

 

מה קל לבחול במין האנושי

סח אל נפשו במבוכה המשורר

נצמד אל החלון ובפנים קשים

נוגע בלבו

המתפורר

הסחי הזה אינו מקום למשוררים

בגאווה פגועה אל הספסל צונח

לא לא, אני פה רק אורח

לא לדבר אליי

ולא לטפוח על שכמי

סיעה של שיכורים !

אכן כיזבו האגדות ברב ערמה

כי לא אדם יש בהמון נבער מדעת

המשורר נקרע בין השנאה והכלימה

עת אישוניו הנפערים חוזים ברב אימה

היאך נילוש אל

העיסה המשוגעת

1992

בּקרי שבת

 

בָּקְרֵי שבת / מירב טלאור

 

בתי הכנסיות הומים מילות תפילה

בָּקרי שבת שלי אורים וצוננים

מן הילדות האבודה עוד נשמתי כלה

בהשתפך עגמת הניגונים.

 

ריבוע אור זוחל על לובן מיטתי

ובעוֹ-צֶם עפעפיי הו אור גן עדן נַעֲלָם

ומעוף יוני הצחור מעל גגות בתים

ומעיין נוהה שפכפוכו נֶחלם.

 

איני יודעת מה הסוד בם מה הפשר

מדוע זה יצמיחו לי איבר למעוף יונים

ואיך יגאה המעיין לאשד

ואיך יפרוץ בי סכר

רב שנים...

 

1993

בסוגרי לבי

 

בסוגרי לבי / מירב טלאור

 

בְּסוּגְרי לבי הומות מילים

צחורות רכות פלומה

עורגות אל המרחב

אך עת אֲסיר כָּבדי המנעולים

כי יד נַעֲלמה

אֶת כל יונה תמה

לַחופש תְשַלַח והיא קצוצת כנף.

 

הו מה יָפוּ לי מילותיי בִּסְגוֹר לבי

עתה הן מְדָדוֹת עמי בַּכּיכרות

בּשפל הֶגֶה

על שברונן על שברונן יִגְאֶה עָצְבִּי

עת ילדים יצביעו לַקָרוֹב

ויִשְֹחֲקוּ לְעִלגוּתן נלעגת

 

1993

(ראשי (רודף אותי

 

 

 

 

אני הולכת להישבר / מירב טלאור

 

אני הולכת להישבר

אדון כל המעשים

אם לא מהר יתפּוס אותי

כאגרטֵל יקר

בִּנפילתו

אולי לְקרוב יאלֵץ

לְטַאֵט את שברָיי

 או שמא

יְענוּ

את יַחֲפוּתוֹ

אבל הוא לא יצטער

אדון כל הנשמות

כי אם על הכאב שיסבּו לו

הרסיסים

הנעוצים בבשר

אגרטל יקר אינו נחשב היום

אולי מחר

 

1994

 

 

 

אני מתפתלת על האדמה / מירב טלאור
 

אני מתפתלת על האדמה

כמו דבורה מרוססת

בגלל ייסורֵי האין-אהבה

התוססים כרעל בעורקָי

אני צועקת לַמוות

למוּת

למות

שפתיי נַעֲווֹת

וקולי לא יִשַמע.

 

הייתי רוצה שאמא שלי

תמות

רק לשם הרחמים

אבל אחרי המוות

מה ייוותר לי

מלבד יותר ויותר

רחמים

 

ואני אוהבת את אמא שלי 

שלא ידעה מעולם

אומנות שכזו

וקשורה בטבורי אליה

בְּחבל

שמתסיס בי את הרעל

 

אני הולכת לחפש לי אהבה 

במקומות חשוכים

היכן שלַסכינים

אין רחמים

 

ואף אחד לא לימד אותי

היכן באמת לחפש

או באיזה מקום בדיוק

יש לנעוץ את הסכין

אשר אף אחד אינו מוכן

לנעוץ

עד

הסוף

 

1994

 

 

 

כאשר אמות אני אזכור / מירב טלאור

 

כאשר אמות
אני אזכור אותך

לטובה.
לא אהיה קטנונית

על מעט שלווה
על חמלה
על מילת אהבה.

אתה
שאהבת את חוּמי
את רחמי
הערצת כל פיסה בעורי
חמדתָ את מֶתק בשרי

אהובי
אוֹרְרִי

לא אזכור לך את רגעי הזוועה
לילותיי הטרופים.
במותי
תירש את הארץ הטובה.

אגן-עדן מקדם, קראת לי
פרי תאווה

בסופי
אוריש לך הדבר
שאהבת מכול:
את גופי.

 

1994

 

 

 

המין והאהבה נוטפים / מירב טלאור

 

המין והאהבה נוטפים ממני
כי אין בי מקום להכיל
ובכל מקום ומדרך כף רגל
אני משאירה סימנים
והם רצים אחריי ככלבים
ללקק את המין הנוטף
ומלחיתים לרגליי
ויוללים
ללטף את קרביי.

אבל אני רוצה אהבה.
אבל אני רוצה
אהבה !
אל תראוני שאני מנטפת
מיצי ערווה.
אינני יכולה לשים גדר
אינני יודעת מה מתחיל היכן
נגמר

אני עשויה מיצים נשפכים
שיש לקרוא בהם נכון
מיניות חזקה
סימני מצוקה
קשים

שמי שנזלף מבשמיי
צריך
אפילו חייב
להניח לקשיותו לשגות אודותיי
בזמנה הפנוי
ולגשת לתת לי
חיבוק אחד נכמר
נכון
ובלתי צפוי

 

1994

 

 

לא (או שיר על אהובי הבנזונה) / מירב טלאור

 

לא חיזר. לא הביא. לא פרחים. לא אמר.

לא קינֵא. לא קָנָה. לא טלפן. לא נזהר.

לא שאל. לא הקשיב. לא הבין. לא אהב.

לא ראה. לא שמע. לא זָכַר. לא נָקַב.

 

לא ביקש. לא חיכה. לא חמל. לא מיהר.

לא שיקר. לא זיכּה. לא שנא. לא גִימֵר.

לא ריגש. לא הרגיש. לא קיבל. לא חימם.

לא ריחם. לא ניחם. לא חיבק. לא עידן.

 

לא סיפר. לא הביע. לא פָּתַח. לא קָרַב.

לא שאל. לא הקשיב. לא הבין. לא אהב.

 

1994

 

 

 

 

 

 

אולי השיגעון / מירב טלאור

 

אולי השיגעון.

צורה אחרת של מוות

אבל יפה ממנה.

בבקרים על גבי

בוהה

בתקרה הלבנה

חושבת מחשְבות מלכוּת

ובלילות

צחוקי המתגלגל

בפרוזדורים הארוכים

ועיניי בחוריהן

יודעות סודות שלא נגלו אפילו

לחוקרים הוותיקים

שלוש ארוחות יאכילו אותי

דייסה בכפית

או מרק

ואני ארק

עליהם ואצחק

אולי אחר הצהריים נצא לטייל

בשבילים הדשוּאים

וכל אחיי בני האלמוות ימטירו בי

עיני נביאים

אבל אני אהיה

יפה מהם

מלכת המשוגעים.

אולי השיגעון.

 

1993

 

התינוקת שהייתה לי / מירב טלאור

 

התינוקת שהייתה לי

הייתה רכה

וחמימה

עורה הדיף

כניחוחות שדיי

ומבטה

לחש את שמי

 

הו ורדרדות לֶחְיָה

ואור שְחוֹקה

הו פטפוטי אהבתה

הו נואשוּת שְפָתָה

בַּיניקה

השוקֵקה

וקיומה היה תלוי כל-כך

בקיומי

הדל והבָּדָאי

הו חוסר האונים שלה

אוזלת ידיי

 

אני רציתי

לאהוב אותה מאוד

אני רציתי

שיהיו לי

שדיים שופעים בשבילה

ושפתיים רכות

וזוג ידיים ענוגות

ללטף

וזוג ידיים

לגונן חזקות

 

אך בטני לא אצרה עוד

שום רוך

אכְזְבֵי-שַדָיי

ושפתיי הקשות

מנשיכות השָנִים

ורק זוג ידיים

טיפשי אחד

תלוי כגדמים לצדדיי

עיניי נעצמות

עיניי !

אני פוחדת

על חיי

 

התינוקת שהייתה לי

באיזה תום

בטחה בי לעשות

את כל אשר נכון

את כל אשר מוּטָל

וקיומה

איים כל-כך

על קיומי

 

אני רציתי לאהוב אותה

ולנחם לה

להיות לה

כל שלא היה לי

בשוכְבי

ובקוּמי

 

אֲבָל השמים נפלו

אֲבָל

נפלו על הגוף

הנובֵל

הנָבָל - - -

 

בחדריי הריקים עוד אעבור

אבקש

 

התינוקת

שאבדה לי

 

1993

 

עכשיו קשה לזכור / מירב טלאור

 

עכשיו קשה לזכור

ממה פחדנו אז

תמוה ומוזר

הפחד הלזה.

 

את כובעו מסיר הוא

כמכר

אבל פניו

כפני הזר.

 

ולא נשיב

ובטרדה נחלוף:

הראינוהו פעם

אי-בזה?

 

1993

 

ראשי / מירב טלאור

 

ראשי רודף אותי.

אני קוראת לו: אלוהים.

האם אהיה רדופת

אלוהים

כל זמן שנושאת את ראשי

על כתפיי?

 

כי בא אליי

בחלום הלילה

ובמראָה יביט

ובאיומי אש ותמרות עשן

מן הספרים האפלים

ומעיני שליחים מזוקנות.

 

הם קוראים לו: אלוהים.

אבל אני יודעת:

זה ראשי.

כי הוא האלוהים

הו, חי ראשי

וכי קרדום עליו להכריתו -

מוֹתי איתו.

 

לא בשמים ממעל

לא בארץ מתחת

לא קיים.

ימות עם האדם.

רקב בשר ודם.

 

1993

עכשיו קשה לזכור
התינוקת שהייתה לי
אולי השיגעון
בראש השנה

 

בראש השנה / מירב טלאור

 

בראש השנה -

שוב לא ארד לשלולית

לנער את כיסיי

כנמלה עמלה לימים הקרים

אאגור את כל

נבזויות מעשיי

פירורים

פירורים

למלא בהם

הימים הריקים שיבואו

 

1993

(פטמותיי (זקורות כל החורף

 

 שני ימים וחצי / מירב טלאור 

 

שני ימים וָחֲצִי היום

פיסה של עבר

ללטף

הבשר עדיין עירום

במקום שנגע הכאב

 

הרוחות שכחו אותי

מגעי רק האבן

נוצֵר

בַּמָקום שקראתי

ביתי

יש מוות

 

זמני הקצֵר

 

1992

 

פטמותיי / מירב טלאור

 

פטמותיי זקורות כל החורף

אהיה גשמית מאוד החורף הזה

ייסגר בי משהו

כבענן כבד

גדושה ועמוסה אפליג

עם המסע

אשתנה

עם הרוחות הנודדות

שטופת זימה

מופקרת

לגרמי השמיים.

הלא תבנו לכם ספינה

קבצו אליה שניים שניים

שדיי עולים על הגדות

ופחד המבול

מתפשט בעולם.

 

1994

סימן האהבה

 

סימן האהבה / מירב טלאור

 

סימן האהבה בבשרי
אני מנופפת בו
כצעיף אדום
לצווארי.
ראו מה חָתַם בי אהוּבִי
לֵיל-אהבים מתקשט בי
אני מְטַוֶוסֶת מִצְעֲדִי
בין עוברים ושבים.

 

מי יֵדע
כי היה הלילה עקר
כי לא אהובִי
כי אם זר
חתם אותותיו בי
לענוד על צוואר.
סימן האהבה -
מִכְוַות-אש
בבשר הקר.

 

1994

הריתי בזיונות

 

הריתי בזיונות / מירב טלאור

 

הריתי בזיונות למכביר

והם מתחככים ברגליי ודורשים לחם

טעם המוות שטף את העיר

אין לנו לאן ללכת

 

אני מאכילה אותם מדמי

ומוכרת את יופיי בחוצות הריקים

אבל הם מלווים אותי אל עצמי

ואני את עצמי לא אכיר

 

הביטו הביטו מראָה משתברת

הלילה יורד על בכיינו המר

כתפיהם מרטיטות ואני מנוכרת

אצא להרות להם אח בכיכר

 

1994

אגע בך

 

אגע בך / מירב טלאור

 

אגע בךָ בְּרוֹךְ

אשק לך מעדנות

היום לפנינו ארוך מאוד

את לבנו נפתח עמוק מאוד

ניגַלֶּה זה לזה

בתמורות הקטנות.

 

עכשיו עורךָ על גופי

אני מתגעגעת אליך אתך

ואתה משוטט את נופי

נשייט לעגון בחופים

נגלה יבשות ענוגות

שוֹקקות צמיחה.

 

צמרמורות משתרגות בבשר

ניצמד זה לזה נואשות אנושות

נחמם את לבנו לַלילה הקר

לא נפחד מן הסוף המר

לא נפחד

את פחדינו

נפשיל ונפשוט.

 

עכשיו תהיה קרוב אליי

בקשת נתמזג להרעיד ולבכות

הפצעים הפתוחים יהיו מעיין

נצעק אהבה מכאב נושן

ותבוא מנוחה על הדם

על הזֶמר

רחוק מהפחד

רחוק מאוד

 

1994

אני הולכת להישבר
(אני מתפתלת (על האדמה
(כאשר אמות (אני אזכור אותך לטובה
המין והאהבה נוטפים
לא / או שיר על אהובי הבנזונה
bottom of page