עליי - ועל העשיה האמנותית שלי
אני מגדירה עצמי כ"אמנית מירב-תחומית" - יוצרת בצילום, שירה, מיצג ווידאו-ארט, כשבמרכז העשייה עומדת חקירה כנה, רגישה ונועזת של הגוף, הנפש, והנשמה.
הרבה מיצירתי מבוסס על צילום עצמי בעירום, כחלק מתהליך אישי עמוק של התמודדות עם בושה, אשמה והסתרה.
אני חוקרת את היחסים עם הגוף ואת יחסיו עם העולם, ומתבוננת בגוף כאובייקט וכסובייקט גם יחד - הגוף ככלי הבעה, מקור כאב, מקור עונג, חומר ליצירה, רקע ליצירה, ומרחב של חופש.
עבודותיי עוסקות בין היתר בדימוי גוף, מיניות, בושה עצמית, חשיפה, התמודדות עם פחדים, חציית גבולות פנימיים, חקירת מוסכמות ו'טבואים', צנזורה, אקטיביזם נשי, נטוריזם, חופש ביטוי, אותנטיות וכנות רדיקלית.
הצילומים חלקם חשופים במלואם, לעתים עד כאב, וחלקם מרומזים. חלקם 'מבוים', וחלק גדול מהם מצולם ספונטנית בחיי היומיום: בבית ובטבע. אני נוטה למקם במרכז את החלקים ה'מביכים', כל שנחשב טאבו, מלוכלך, לא יפה, לא אסתטי. כל שלימדו אותנו להסתיר ולהתבייש בו. ניתן לראות תקריבים של מרקמים - קפלי שומן, צלוליט, שיער גוף, קמטים, כתמים, חזה 'נופל'. זאת ללא עריכה וייפוי בפוטושופ. הצילומים עשויים לשקף קבלה עצמית, ריפוי ואהבה לגוף, אך בו זמנית נותנים מקום גם לבושה ולכאב. לעתים בהומור ואף מוקצן או גרוטסקי. הצילום העצמי הופך כלי לחקירה רבת‑שכבות של גוף, נפש וחופש אישי - מול מוסכמות חברתיות ודתיות, ומאתגר את תפיסת הגוף הנשי העירום ואת תפיסות ה'יופי', בתרבות ובחברה. לאט לאט מתגלה היופי ב"כיעור" והמושלם ב"לא מושלם".
-----
הרקע לעבודתי: גדלתי בבני ברק למשפחה דתית לאומית, ויצאתי בשאלה בגיל 20. החינוך הדתי על איסוריו הרבים, השפיע עליי עמוקות וגרם לי הרבה כאב אשמה ובושה. לאורך השנים לכאורה השתחררתי ממגבלות אלו - אך הן עדיין חיות בי. גם המגבלות הרווחות בחברה הכללית גרמו וגורמות לי מצוקה רבה. בנוסף, התמודדות עם חוויות רגשיות לא פשוטות, כאבי נפש, ואלימות פיזית ורגשית בילדות - הותירו צלקות, ויחד עם השפעת תפיסות גוף רווחות, גרמו לי להתרחק מגופי, ואף להפרעות אכילה.
בו בזמן, אני עוברת תהליכים עמוקים, וחשה בתוכי המון חיוּת, עוצמה ואהבה - כמו גם חדוות חיים, הומור, שובבות וילדותיות.
כל אלה הובילו אותי גם לצילום העצמי, וגם לחקירת נושאים אלו בכתיבה, בשירה ובמיצגים שלי.
לא למדתי צילום או אמנות, וכל הצילום שלי הוא אינטואיטיבי. (ומבוצע בעזרת הסמארטפון).
-----
מעבר לצילומי הגוף, אני עוסקת בַּצילום בנושאים שונים כגון: צילום נוף, צילום רחוב, צילום מופשט.
וכמו כן בעבודה ניסיונית עם תמונות (גוף ולא גוף) במצב 'נגטיב', שם אני מפיקה תוצאות סוריאליסטיות, לעתים דמויות ציור, הנעות על המנעד בין החייזרי לקסום, ואשר פעמים רבות מוצאות האור דווקא בסדקים החשוכים (למשל בפות, בקפלי שומן וכד').
-----
הצגתי בתערוכת יחיד ובמספר תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, הופעתי במיצגים אישיים וחשופים במספר גלריות מוכרות,
השתתפתי במספר כתבות בתקשורת על האמנות שלי בהקשר לדימוי גוף ולנטוריזם (עתון לאשה, פאולה ולאון, חדשות ערוץ13, YNET ועוד), וזכיתי במענק מפעל הפיס עבור וידאו על האמנות שלי.
אני לוקחת חלק משמעותי בסרט דוקו חשוב בשם 'ראי ראי' שהוקרן בסינמטק במרץ 24, בנושא דימוי גוף ואידיאל היופי, וההשפעה שלו על נשים. (זאת מתוך סדרת דוקו עצמאית על נשיות - 'ירח חדש', שיצרה שירלי נווה).
אני מופיעה בסרט גם כמרואיינת, וגם עם עבודות רבות שלי - מיצג, וידאו ארט וסטילס, וקיבלתי תגובות נלהבות על חלקי בסרט.
את תערוכת היחיד שלי "נולדתי עירומה" הצגתי באוגוסט 24 בגלריה ק' בת"א. התערוכה הציגה סדרות גוף אישיות (כ-70 צילומים), וידאו ארט, ושירה. במהלך התערוכה הצגתי גם מיצג בשם "בושה", והופעתי עם שירה בועטת שכתבתי.
-----
שיטה שפיתחתי "הקול האורגזמי" - עוסקת בשחרור קולי שמדמה קולות 'מחדר המיטות' ללא קשר הכרחי לסקס, מתוך תפיסה שיש בהם פוטנציאל ריפוי וביטוי של חיות.
מתוך כך יצרתי גם סדרת וידאו-ארט - “אורגזמה של כל מיני דברים” (שגם זכתה בפרס) - המשלבת הומור, ביקורת תרבותית, ומבט מחויך על עונג ומוסכמות. גם היא הוצגה בתערוכת היחיד שלי.
-----
באופן כללי, אני מפתחת לעצמי דרכים של ביטוי, כחלק משחרור וריפוי רגשי ואנרגטי. אם זה דרך בכי, צעקות, ג'יבריש, גניחות, והבעות פיזיות/אנרגטיות של הנ"ל. זה נעשה במרחב האישי, ולא בהכרח בפרהסיה, אך גם את זה אני לפעמים מתעדת ומשתפת.
אני כן חוקרת רבות גם מול הסביבה את המקום של ביטוי חופשי וכנות רדיקלית - שהיא לא רק מילולית אלא גם ווקאלית/פיזית - ואיך ניתן להתהלך בעולם בצורה אמיתית, בלי מסכות, בלי לעמוד בציפיות חברתיות, פשוט להיות.
לפעמים גם להעז להיראות "מוזרה", ולעשות במיצגים מאולתרים (על במה או ברחוב), ואפילו בהתנהלות היומיומית שלי, את מה שבאמת רוצה לנבוע מתוכי, למרות החשש הגדול (שמאוד נוכח!) מתגובות הסביבה.
כמה דוגמאות קטנות ואפילו מצחיקות: להתהלך עם לשון בחוץ, עם אצבע בפה, לזחול על ארבע, לנפנף בידיים בדרך שבה אוטיסטים מנפנפים (יש לי באמת קווים אוטיסטיים, אז מותר לי לומר זאת :) ), לבכות בפרהסיה כשעולה בכי - ללא צורך להתחבא, לצחוק בפרהסיה ללא כל סיבה, לחבק עמודים (מי אמר רק עצים?), ואפילו משהו מאד מינורי: להישאר עם עלה רטוב שנדבק לי ללחי ונעים לי שיישאר, ולא להוריד אותו בגלל ה'מה יחשבו', וכד'.
כל הנ"ל אינו מרצון להתריס נגד המוסכמות, ולא כדי ליצור פרובוקציה, ואפילו לא מדחף אמנותי - אלא כי אלו באמת דברים שעולים בי בטבעיות, ורוצים לקבל ביטוי. אני כמהה להרגיש חופשיה לבטא כל דבר שעולה, בכל זמן ומקום שעולה בי, ללא צנזורה עצמית. שואפת להיות חשופה (גם רגשית) בלי צורך להסתיר, וגם לתת השראה לאחרים עם השאלה 'למה בעצם'. (למה בעצם להסתיר בכי בציבור? למה בעצם לא ללכת ברחוב ולרקוד? למה אסור להישאר עם עלה דבוק ללחי? למה בעצם???)
אני יוצרת מיצגים ווידאו ארט כפלטפורמה 'לגיטימית' לדברים שאני מרגישה רצון לבטא ביומיום - ולא מעזה (עדיין!).
גם עם המיצגים יש לי עוד משוכות אומץ שעליי לעבור. וכאמור הכמיהה הגדולה ביותר היא פשוט לחיות כך.
-----
חלק מההבעה שלי במרחב הציבורי היא ריקוד רחוב. הרבה פעמים ספונטני. למשל בתחנה בציפיה לאוטובוס.
אני מחוברת מאוד לריקוד חופשי, מאולתר, ולרוב הוא הופך לפרפורמנס בפני עצמו.
התגובות נעות בין הבעת תודה על השמחה שבריקוד או התפעלות מהאומץ או מהיצירתיות, לבין כעס על שאני 'מעזה' לרקוד בזמנים כה קשים, או 'לצאת מהקווים'.
חשוב לי להביא מזור ושמחה, וחשוב לי שלא ליצור עגמת נפש, ויחד עם זה, אני גם במאבקים פנימיים להשתחרר מה'מה חושבים', ולא להרגיש מחויבת - לא 'להרשים', ואפילו לא 'לעשות טוב לאנשים', אלא רק ללהט ולביטוי שלי. וזו דרך ארוכה עבורי...
-----
מדיה חשובה נוספת באמנות שלי, היא כתיבת שירה.
אני כותבת בז'אנרים שונים: גם שירה ספרותית עמוקה, הרבה פעמים ישירה וכואבת, כמו למשל השיר "חזרתי אל מיטת הרחם שלי", "זה תמיד מתחיל באמא" ועוד רבים. שירים אלו פורסמו במספר כתבי עת.
וגם שירי ספוקן או שירים בועטים/ מצחיקים - שאני מופיעה איתם, שחלקם עוסקים במיניות ובדימוי גוף.
למשל שיר על שחרור מחזיות: "להיות ציץ חופשי בארצנו". או השיר "יש לי תחת גדול מלא צלוליט".
בתחום המיניות, השירה לרוב רחוקה מלהיות אירוטית. זו שירה על מיניות אך לא שירה מינית.
אני כותבת על המיניות מזוויות לא שגרתיות, ומדברת את שלרוב לא מדובר: הכמיהה, הכאב, התסכול, ה'פדיחות' במיטה -
בין אם זה להציג את הכמיהה באופן מאוד ישיר 'לפרצוף', כמו בשיר "דולק לי הדגדגן", או שיר על תסכול בסקס עם החבר. או לחלופין על סיטואציה מביכה שקרתה כשהייתי צריכה להפליץ בזמן סקס. (כנות רדיקלית, כבר אמרנו? :) ).
השירים שלי "ברכת הבית לפות" ו"שירת המנוש", קיבלו אינספור תגובות נלהבות.
יש גם שירים שהם שילוב בין שירה ספרותית עמוקה לשירה בועטת, למשל השיר שלי: "נולדתי עירומה".
יש לי גם מופע יחיד של הקראת שירה בועטת שנקרא "הדגדגן שבקצפת".
-----
במישור האישי, אני נמצאת במסע רוחני רגשי עמוק, שחשוב לי אף יותר מדרכי האמנותית: התפתחות פנימית, גילוי האמת שבי, גילוי מי אני כישות של אהבה, וחיים מתוך חיבור לעצמי ולאלוהות - לא במובן הדתי, אלא בקשר ישיר, אישי, חי.
אני חיה בעוצמות רגשיות גדולות. עם לב מאוד פתוח, אך כאמור גם עם כאב גדול. אני בוכה המון, ומאוד מודה על מתנת הבכי!
אני מגלה הרבה אכפתיות כלפי הסביבה, ומפתחת בי הרבה חמלה - כלפי עצמי, הגוף, בני אדם, בעלי חיים, צמחים והאדמה.
יש לי פחד מדחייה, גינוי, שיפוטיות, להיות 'יותר מדי'. אך גם עם 'פשן' להביא עצמי לעולם כפי שאני, לעורר השראה, לגעת.
אני כותבת יומנים שנים רבות, עם הרבה תובנות, כאבים ותהליכי עומק - מה שמתעתד לצאת לאור כספר בהמשך.
כמו כן, אני משתפת הרבה מהדרך שלי - גם האמנותית וגם האישית - ברשתות החברתיות. גם שם אני מעזה באומץ להיחשף רגשית, ולדבר על דברים שלרוב מתקשים לדבר עליהם. (וכבר ישנו לשמחתי קהל אוהדים שמאוד נוגעת בו הפתיחות והכנות שלי. אם כי, בשל מגבלות הצנזורה, אני מאוד מוגבלת בחומרים שאני יכול להעלות לשם, או במידת היכולת שלי להפיץ את החומרים).
-----
כמה מילים על עירום ועל מיניות:
לצערי עירום עדיין נחשב טאבו בהרבה מקומות. גם מתוך הקונוטציה המינית (שכן בתרבות של בגדים, התרגלנו לראות גופים עירומים בעיקר בסקס או בפורנו), וגם בשל רתיעה ממראה הגוף האנושי. (ואף יתכן שבאיזה שלב בהיסטוריה כשהבנו שאנחנו רוח ולא רק גוף, הסקנו שהגוף הוא דבר בזוי ונחות, שכדאי להשכיח את קיומו).
עבורי העירום הפיזי הוא טבעי, ומאמינה בו כדרך חיים. מבחינתי זה פשטות, תמימות, ילדיות(!), חופש - ואפילו חזרה לגן עדן.
בעירום הפיזי יש הסרת מחיצות, גם נפשיות. עם זאת עדיין יהיו סיטואציות שלא אחוש נוח מול אנשים - במראה גופי או בעירום עצמו. אם מתוך השוואה לסטנדרטים של יופי, אם בשל עמידה מול תפיסות שמרניות, ואם מחשש ליחס מיני.
בנוגע למיניות - כפי שניתן לראות בשירה ובמיצגים שלי, מיניות בהחלט מעסיקה אותי - ואני ניגשת אליה מזוויות לא שגרתיות.
והיא אכן כוח מניע עוצמתי בהוויה שלי. יש בה מבחינתי הרבה כאב - ובו זמנית גם הרבה פוטנציאל ריפוי, שגם אותו אני מקווה לפתח יותר, ולהביא לעולם דרך האמנות שלי. אך בצילומי הגוף אני מאוד נזהרת מלהביע מיניות בשלב הזה, כיוון שחשוב לי להתרחק מדימויים פורנוגרפיים מוכרים, ואפילו לנתק את הקשר האסוציאטיבי הרווח בין עירום למיניות, ולהציב את הלב במרכז.
-----
הדרך האמנותית שלי מאתגרת מהרבה בחינות:
- נתקלתי בהרבה שמרנות, והרבה מקרים של צנזורה, דחיה מתחרויות וגלריות, והרבה מחיקות וחסימות ברשתות החברתיות (לעתים על עירום מאוד מעודן). מה שמצמצם מאוד את הפלטפורמות שבהן אני יכולה להביא עצמי לידי ביטוי.
- אני חווה תסכול גדול מהפער בין הרושם העז שהעולם צמא לנקודת המבט שלי - לבין אי הידיעה כיצד להגיע לקהל הרחב.
- יש גם פחד שיטעו בכוונותיי, שיראו את עבודותיי בעיניים שיפוטיות או מיניות מדי, וכמובן חשש מהטרדות או מפגיעה.
- כאמור, יש לי גם המון רעיונות מופלאים ומרחיקי לכת, שאת חלקם לא העזתי עדיין לבצע.
כדי לתת לעצמי מקום לביטוי בתוך כל זה, בניתי את האתר הזה, אליו אני מעלה עבודות לא מצונזרות. צילום, וידאו, ושירה.
עם זאת יש עבודות שעדיין לא מרגישה נוח להעלות לעין כל, ואמביוולנטית בין הרצון שאמנותי תיחשף להמונים, לבין הפחד מכך.
בשל הסיבות האלו אני בונה עכשיו ערוץ אישי פה באתר - מעין בלוג אינטראקטיבי למנויים - רק כאלה שארגיש נוח להכניס אליו, כדי שאוכל לשתף חומרים יותר אישיים בחופשיות, ולקבל דחיפה ואומץ ליצור דברים חדשים - בלי צנזורה, ובתוך קהילה חמה, אוהדת ופתוחה - שתוכל ליהנות מהאמנות הייחודית שלי, ומיצירות שאצור במיוחד לערוץ הזה.
-----
לסיכום, אני מרגישה שיש בי מתנה גדולה, גם בשל הרגישות שלי, וגם בשל צורת החשיבה יוצאת הדופן שלי.
אני מקבלת פידבקים גם מגברים וגם מנשים שאני נותנת הרבה השראה לנקודת מבט אחרת על עצמם או על המין השני.
(לכאורה בתקופה הזו ניתן לשאול איך האמנות שלי רלוונטית? אך הנושאים שאני עוסקת בהם הפילו חללים רבים בארץ ובעולם הרבה לפני המצב הנוכחי. כלכך הרבה כאב ובושה, שנאה עצמית, הפרות אכילה, מחלות נפש, חרדות, דכאונות, התאבדויות.)
משאלת הלב שלי, גם למצוא את הדרך לעצמי, וגם להשפיע טוב בעולם.
שמה שאני עושה - בַּצילום, בַּשירה, בַּחשיפה הגופנית והרגשית, בַּפגיעוּת, בַּכּנות, בַּאומץ, בַּתובנות, בַּקבלה העצמית, בהקשבה למעיין הפנימי ובביטוי החופשי, ובדרך החיים שלי בכלל - ייתן השראה לאחרים. השראה לחקירה עצמית, לחקירת מוסכמות, ולנקודת מבט אחרת, חומלת יותר, ואפילו הומוריסטית, על עצמנו.
זה מה שממשיך לדחוף אותי קדימה למרות כל הקשיים.